בתקופה האחרונה אני נתקל בצלמים ישראלים שלא פעם מעמיסים על גופם ציוד במשקל שלא יבייש לוחם בסיירת מטכ"ל לפני פעולה בעורף האויב.
ציוד כמו: 24-70/2.8 + 70-200/2.8 + flash 580ex, 10-22/3.5 וכל זה בשביל צילום באירוע משפחתי פשוט.
ואני שואל - מדוע?!
האם הצלם הישראלי מנסה להרשים עם גוף המצלמה שלו ועם הציוד ולא עם תוצאות הצילום?
צילום הוא במרכזו עולם התאורה (צילום = רישום באור).
עדשות הרחבות מ 20 מ"מ לרוב מעוותות, תאורה מפלאש אחד לרוב משטיחה (בהנחה שהיא אינה תאורה העובדת במצב fill flash) ועדשות של 200 מ"מ נועדו בעיקרן ללכידת משהו שרחוק מאיתנו ואינו בעל יכולת התקרבות.
חבר פעם אמר לי: "העדשה הרחבה הטובה ביותר שאני מכיר היא צעד אחורה". האמת, נכון. צעד אחורה לרוב יתן לנו פרפסקטיבה מכובדת יותר לצילום, יחסוך מאיתנו קנית וסחיבת עדשה נוספת וימנע עיוות (שלרוב לא התכוונו בסיבה מיוחדת שיקרה).
מצלמת Leica M8 מחזירה לעולם את ה"צבע" האמיתי ואת המשמעות לצילום. היום, ניתן בקלות יתרה, לראות אילו צלמים מנסים להרשים עם הציוד ואילו עם התוצאות.
מבלי להכנס לפרטים טכנים נניח שה MARK וה Leica M8 יתנו את אותה התוצאה. ההבדל יהיה ללא ספק בגוף ובמשקל שנסחב איתנו לצילום.
אני נוהג לומר לצלמים מתחילים שני משפטים שאחלוק אותם עמכם:
"תפקידה של המצלמה היא לא להפריע לכם בצילום. מה שלא נראה מדהים בעין, לא יהפוך מדהים בזכות הצילום. אין במצלמה רכיב שהופך מציאות מכוערת ליפה. לכן, כדי לצלם יפה צריך לראות, ואם לא תראו, לא תצלמו".
והמשפט השני: "תנסו להרשים עם התוצאות ולא עם הציוד".
כולי תקווה כי ה Leica M8 תחזיר את עולם הצילום באופן הקריאטיבי שלו ולא באופן הפלאברה שלו. אני כבר מתחיל לחסוך ל Leica M8.
תהנו,
